מילים לשירים

עמוד הביתמילים לשירים של אייל גולןלא רק לדעת לשירלכל אוהבי השירהאייל גולן בשבילךלשיר מהלבמילים לשיר של עספורמילים אלבום אייל גולן נגעת לי בלבורציתי לשיר... לשיר..מוזיקה כשרהמילים לשירים של דודו אהרון

מילים לשירים של אייל גולן

כוכב פופ משופשף ועטוף יחצ"נים ברגע נדיר של חולשה, של היסוס, של בדידות, של חרדה אפילו - האם יש דבר יותר אמיתי מהמראה הזה? והאם יש מראה יותר מעניין בשביל מתבונן מהצד שמבקש לתפוס את הכוכב, המתוקתק בדרך כלל, ברגע בלתי נשלט ובלתי מתוזמר?

ברוכים הבאים לוואן-לימוזינה המפוארת של אייל גולן, שעשתה את דרכה במוצאי שבת לפני שלושה וחצי שבועות מהופעה ביבנה לכיכר המדינה בתל אביב, שם גולן הופיע ב"הפגנת המיליון" של המחאה החברתית. כל מי שהזדמן אי פעם לוואן שמסיע מוסיקאים להופעות יודע שמדובר בדרך כלל בכלי רכב מעושן, מלוכלך, חשוך, מיוזע ובעיקר צפוף. הוואן-לימוזינה של גולן היא ההיפך המוחלט: כמו סלון של האלפיון העליון, רק על גלגלים. אורות בוהקים, ריפוד לבן מובחר, מסך טלוויזיה גדול, מערכת סאונד משובחת, מקום להנחת כוסות יין (שלא הוגשו למרבה הצער). רק דבר קטן אחד העיב על אווירת הסוויטה הנשיאותית: המזגן הדולף.

מי שאיתרע מזלו לשבת מול גולן בקו אלכסוני נאלץ להתמודד עם זרזיפי מים עיקשים, שטיפטפו מעט אירוניה רטובה על כל הפאר המופרז הזה.

בדרך מההופעה ביבנה לכיכר המדינה אירח גולן בלימוזינה שלו צוות צילום של חדשות ערוץ 2, וכשהכתב שאל את הזמר אם הוא יודע אילו שירים הוא עומד לשיר בכיכר, גולן השיב בנונשלנטיות שהרפרטואר נקבע מזמן. אבל כשהוואן-לימוזינה נעצרה באחד הרחובות הקטנים שליד הכיכר, וצוות הטלוויזיה ירד ממנה, גולן התחיל פתאום להסס. קולות הנאומים מהכיכר חדרו אל המכונית, מסך הטלוויזיה הראה את מאות האלפים, גודל המאורע הכה בגולן, והוא לא הצליח להחליט עם איזה שיר לפתוח את ההופעה הקצרה שלו. זאת היתה אולי הבחירה הרפרטוארית הקשה בחייו. טעות בליהוק השיר הנכון היתה עלולה להיות גורלית, וגולן לא רצה לצאת מהכיכר חבול.

ההתלבטות שלו נגעה לשיר "לקנות לך יהלום". לפי התוכנית המקורית הוא לא תיכנן לשיר את השיר הזה בהפגנה. הוא רצה לפתוח עם "צליל מיתר", אחד הלהיטים הכי גדולים שלו שגם נבחר למקום השני במצעד העשור של ערוץ 24. אבל המנהל האישי והיחצ"נית של גולן הציעו לו בחוכמה להחליף את "צליל מיתר" בשיר בעל תוכן יותר חברתי. לגולן אין כידוע יותר מדי שירים חברתיים, וגם "לקנות לך יהלום", מתקופת שיתוף הפעולה שלו עם "אתניקס", הוא לא בדיוק שיר מחאה. ובכל זאת, יש בו איזה סנטימנט חברתי שהתאים למפץ של המחאה הרבה יותר מאשר הרומנטיקה הרגשנית של "צליל מיתר".

הבעיה היתה עם היהלום. המחאה החברתית מדברת על דיור בר השגה, על זכויות סוציאליות, על סולידריות. מה לזה וליהלומים. "מה אני בא להם עכשיו עם יהלומים? הם יהרגו אותי", אמר גולן, כבר עם חצי רגל מחוץ לוואן. הוא דיבר פחות או יותר אל עצמו. לא היה זכר למנהל האישי שלו, שאמור כביכול למשוך בחוטים ברגעים כאלה. גם היחצ"נית לא היתה בתוך הוואן. היחידה שהיתה שם היא המאפרת של גולן. "מה את אומרת", הוא זרק לה, "לשיר את ‘יהלום' או לא?" זה היה מחזה מוזר ומקסים. באחד הרגעים הכי חשובים בקריירה שלו, גולן (שמשלם לרני רהב בעבור ייעוץ תקשורתי צמוד) מתייעץ דווקא עם המאפרת.

המאפרת אמרה שבשבילה כל דבר שהוא יעשה יהיה טוב. אבל גולן לא הרפה. הוא היה חייב לקבל פידבק ממישהו. "אני אגיד לך את המלים, תגידי לי מה את חושבת", הוא אמר ואז ירה את הטקסט בקצב דיבור מהיר עם הטעמה קלה של שירה: "אני נוסע אבל חושב עליה/ הזיכרונות במזוודה/ אני לא בורח ואני יודע/ היא לא נשארת אבודה// אם אין לחם אין אהבה/ אני נוסע לסדר לנו עתיד/ כמה זמן אפשר לחיות בלי עבודה/ זמן לא עוזר לי// יש לי רק חלום לקנות לך יהלום/ לראות אותך עוד פעם מחייכת/ יש בי אהבה, הישארי קרובה/ יודע שאותי את רק אוהבת/ וגם אני אוהב".

באמצע הטקסט, כשגולן עבר על המשפטים "אם אין לחם אין אהבה/ אני נוסע לסדר לנו עתיד", היה ברור לחלוטין שהוא חייב לשיר בכיכר את "לקנות לך יהלום". המאפרת נתנה אישור, אבל גולן כבר לא היה צריך אותו. ההיסוס התפוגג. הוא יצא מהוואן בדרך אל הכיכר, לבוש בפשטות מוקפדת ומתוכשט בטבעת ועגילי יהלומים. "כל הקונפליקט שלי היה בכלל בגלל הטבעת", הוא סיפר מאוחר יותר. "אמרתי לעצמי, ‘השיר הזה מדבר על בחור שהחלום הכי גדול שלו זה לקנות יהלום לאהובה שלו, והנה אני עולה לבמה עם היהלומים שלי? איזה צורה יש לזה?'"

אתה חושב שמישהו בקהל שם לב לטבעת שלך? זה היה קונפליקט שלך עם עצמך.

"יכול להיות. אחת האפשרויות היתה להוריד את הטבעת, לעלות לבמה בלעדיה. ואז הכל היה בסדר. אבל אני לא בן אדם שעושה דברים כאלה. אני לא בן אדם של מסיכות. אני לא אשחק משחק. או שאני שר את השיר כמו שאני, עם היהלומים, או שאני לא שר אותו. כי היהלומים האלה, זה קצת כמו בשיר. גם אני עבדתי קשה וסידרתי עתיד בשביל לקנות אותם. קרעתי את התחת, סליחה על הביטוי, כדי להגיע לזה".

הוא עדיין קורע את התחת, ולראיה: ההופעה ביבנה לפני ההופעה בכיכר. זה היה אירוע קהילתי בקאנטרי העירוני, בנוכחות קהל קטן במושגים של גולן, כ-1,000 צופים. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב-21:00, וב-20:30 הוואן-לימוזינה של גולן עגנה מתחת לדירתו במגדלי Yoo בתל אביב. הוא נכנס אליה, הוציא מהכיס את שני הסמארטפונים שלו, הדליק את מערכת הסאונד, ואת חלל הלימוזינה מילא אחד השירים השקטים מאלבומו האחרון. עוד רגע וההתרחשות היתה נצבעת בצבעים מגלומניים - זמר מצליח יושב בלימוזינה שלו ומקשיב לעצמו - אבל גולן מיהר לכבות את המוסיקה. הוא היה צריך לעשן את הסיגריה שלו בשקט.

הוא נראה די לחוץ, וזה היה קצת מפתיע. הרי הופעות כמו זו בקאנטרי ביבנה הוא מריץ שלוש פעמים בשבוע כבר 15 שנה. הוא אמור לעשות אותן מתוך שינה. או שאולי הלחץ נובע מההופעה בכיכר, שאמורה להתחיל בעוד שלוש שעות? המחשבה עליה, ועל הקהל העצום של מאות האלפים שרבים מהם אולי אינם משתייכים לקהל הטבעי של גולן, ועל הטון החברתי של האירוע שאינו תואם את הטון הרומנטי שעולה משיריו של הזמר - המחשבה הזאת יכולה באמת להיות מלחיצה. אז גולן מעשן, ומשחק עם שני הניידים שלו, ומדי פעם שורק (בהצטיינות, כאילו שחשבנו אחרת) פראזה כזאת או אחרת מתוך הרפרטואר שלו, ואין בשריקה הזאת שום דבר מגלומני אלא היא נשמעת כמו אימון מנטלי-מוסיקלי לקראת העלייה לבמה.

"אני אגיד לך למה נראיתי לך לחוץ", הוא אמר כעבור כמה ימים. "לא רציתי לאכזב את הקהל ביבנה. הראש שלי היה נתון בעצרת וידעתי את זה. מה שרץ לי בראש זה איך אני עובר את ההופעה הראשונה, איך אני לא עושה טעויות, איך אני מצליח לא להיראות מנוכר מהקהל, איך אני מוודא שהקהל ייהנה מהופעה למרות שהראש שלי במקום אחר".

עכשיו, כשאתה ממלא בלי בעיה את קיסריה ובריכת הסולטן, אתה כבר לא חייב להופיע במקומות כמו הקאנטרי הזה ביבנה, שלא לדבר על חתונות. למה בעצם אתה ממשיך לעשות את זה?

"המצב שאני נמצא בו היום הוא המקום הכי גבוה שאני יכול להיות בו מבחינת קריירה. לפני 15 שנה זכיתי בפעם הראשונה בתואר זמר השנה. זאת כבר קריירה ארוכה, ואני כל הזמן למעלה, כל הזמן במרכז העניינים. וזה רק עולה. ארבע השנים האחרונות היו הכי טובות, והשנה האחרונה במיוחד. נהפכתי מזמר מפורסם מאוד, זמר שנמצא בקונסנזוס אם אפשר להגיד, למישהו שנמצא באמת באמת בקונסנזוס. ועכשיו באה העצרת, והיא סגרה לי את השנה המדהימה הזאת. אז עכשיו לבוא ולהגיד: ‘רגע, הגעתי לאן שחשבתי שאני צריך להגיע, אז עכשיו בוא נוריד, לא ניתן לקהל הזה לשמוע?' אני לא מוכן לעשות דבר כזה".

הקהל הזה יכול לבוא לראות אותך בקיסריה.

"אבל אני לא מוותר על החום של המקומות הקטנים. להיות קרוב לקהל שלי. זוג מתחתן והחלום הכי גדול שלו זה שאני אופיע. בשבילי זה כבוד גדול. זה אפילו לא עניין של כסף. הזוג הזה בחר שאני אשיר ביום הכי מיוחד שלהם. זה כיף גדול. וחוץ מזה, אני אומר שיש מצב שכל זה ייגמר יום אחד, כל ההצלחה הזאת. אני לא מאחל את זה לעצמי, אבל אני יודע שזה יכול לקרות. אני כל הזמן עם היד על הדופק. אז זה הזמן שלי, וכרגע הביקוש שלי גדול, אז אני עושה. אני לא יודע מה יהיה מחר".

 
כמו שקורה בדרך כלל בהופעות של גולן, ולא משנה אם זה האמפי בקיסריה או אחרון גני האירועים, השירים הראשונים בהופעה ביבנה עוררו כמעט תחושה של אנטי-קליימקס. גולן לא הקרין התלהבות יוצאת דופן, וגם הקהל לא יצא מגדרו. זה לא היה קיצוני כמו בהופעה הראשונה אי פעם של גולן בהיכל התרבות בתל אביב, לפני שלוש וחצי שנים בסך הכל, הופעה שבה גולן נראה ממש קר ומרוחק בשירים הראשונים (למעשה, הוא אומר, הוא כמעט התעלף מרוב התרגשות), אבל היה משהו קורקטי בשפת הגוף ובשירה של גולן בתחילת ההופעה ביבנה.

"זה הסגנון שלי. אני נבנה תוך כדי הופעה", הוא אומר. "יש זמרים שמתפוצצים ישר על ההתחלה. חבר שלי ליאור נרקיס עולה לבמה, מתחיל עם ‘ערב טוב לך' ובום טראח יאללה בלגן. אחרי ההופעה אם אתה שם סבון על הבגדים שלו, הם מקציפים לבד. אני חושב שהוא פרפורמר גדול, אבל זה לא הסגנון שלי. הזמרים שמהם אני למדתי הם משהו אחר. חוליו, למשל, או ג'ורג' מייקל. ג'ורג' מייקל הוא לא מהרקדנים הגדולים, אבל תשמע איך הוא מעריך את השיר שלו. או אריק קלפטון. הם מעבירים את שיר. גם אני כזה. השירים שלי מנצחים, המוסיקה שלי מנצחת. אני לא צריך את הפרפורמריות. אני מסתכל לקהל בתוך העיניים, בתוך הלבן שבעיניים. שירים טובים וקול טוב מנצחים את הכל".

אתה יודע לומר מדוע אתה לא פרפורמר מרשים? יכול להיות שזאת פשוט ביישנות?

"הייתי ילד מאוד ביישן, אבל אחרי שאתה עומד כל כך הרבה פעמים מול 5,000 אנשים, אתה מפסיק להיות ביישן על הבמה. מחוץ לבמה אני חושב שאני עדיין ביישן. אם אני צריך להיכנס לבית של משפחה שלא מכירה אותי, נגיד ההורים של בחורה שאני יוצא אתה, והם יושבים ואוכלים, אתה לא תראה אותי אוכל. בקטע הזה עדיין קיימת הביישנות. אבל על הבמה כבר לא".

אחרי חצי שעה הרושם הקורקטי נעלם וההופעה ביבנה עלתה על הגל. גולן צודק: שירים טובים וקול טוב מנצחים את הכל. מחרוזת של להיטים נהדרים מתקופת "אתניקס"? יש. "צליל מיתר" המצוין? יש. וגם הבלדה החדשה, "כשאחר", שכוללת אמנם מנה לא קטנה של סכרין וגם פתיחה אינסטרומנטלית שהיתה מעניינת מאוד את עורכי הדין של סינדי לאופר (היא דומה בצורה מביכה לפתיחה של "True Colors"), ובכל זאת, כשגולן שר את השיר בהתכוונות מלאה ובקולו המובחר, אי אפשר שלא ליהנות ממנו.

אחרי שעה של הופעה גולן אמר לקהל היבנאי שהוא נוסע עכשיו להפגנה בכיכר המדינה ("אני לוקח את כולכם אתי"), ואז נפרד, ירד מהבמה ונעטף, כאילו היה מתאגרף בסיומו של קרב, בטבעת של מאבטחים ומקורבים, שעשתה את דרכה אל הוואן-לימוזינה בקצב הליכה רצחני. מעריצים ומעריצות, שלפני ההופעה הורחקו ביעילות חלקית בלבד, נהדפו עכשיו בצורה נמרצת, אם הם בכלל הצליחו להדביק את הפמליה השועטת.

בתוך הלימוזינה חיכה לגולן הצוות של חדשות 2, שהצלם האומלל שלו נאלץ להתמודד עם המזגן הדולף. האם גולן לא חשש להכניס את המצלמות לתוך כלי הרכב המפואר, שמקרין חומרנות המנוגדת בתכלית לערכיה של המחאה? "לא", הוא אומר. "תמיד יהיו לחששנים שיגידו: ‘הוא בא עם המרצדס'. זה לא מעניין אותי. הדברים האלה עוברים מעלי ומתחתי. העיקר שבאתי ושרתי ותמכתי והזדהיתי. כל השאר טפל".

לצד הרצון לתמוך במחאה, היה גם רצון לגיטימי להרוויח משהו מהסיטואציה? צילום מחמיא בטלוויזיה? עלייה על הגל של המחאה? שלא לדבר על האפשרות הנדירה לשיר מול קהל כל כך גדול?

גולן חושב כמה שניות ואז אומר: "זה נכנס אחד בשני, אין מה לעשות. אבל בעיקרון המטרה היתה לבוא ולהופיע, להיות חלק מהמחאה. אם כל מה שהייתי מחפש זה רק צילום טוב, יכולתי לבוא להופיע בשדרות רוטשילד מיד אחרי שהמחאה התחילה. אבל לא עשיתי את זה, כמו שאני לא לוקח אתי צוות טלוויזיה כשאני הולך להופיע בבתי חולים לפני ילדים חולי סרטן. אבל ברור שהיתה חשיפה ענקית וראו אותי המון אנשים. זה חלק מהעניין. אי אפשר לנתק את זה. אמיתי אני אומר לך".

כשהוואן-לימוזינה הגיעה לאזור רכבת צפון וזחלה בתוך הפקק בואכה כיכר המדינה, בדיוק ברגע שבו גולן הצביע על מגדלי Yoo ואמר "הנה הבית" בסצינה שכאילו בוימה לכבוד המצלמות (ולא ברור מדוע), נשמעה דפיקה בדלת. הוואן עצר, הדלת נפתחה, והנה רבקה מיכאלי, שהיתה אמורה לנאום בעצרת לפני ההופעה של גולן. "בואי רבקה'לה", צהל גולן. "אני יכולה לשבת לידך?" שאלה מיכאלי. "לכבוד יהיה לי, אני אוהב להיות ליד נשים יפות", השיב הצ'ארמר.

גולן הוא זמר א-פוליטי. ההתגייסות שלו למחאה לא נבעה מהשקפת עולם סדורה בענייני חברה וכלכלה, אלא (גם) מהזדהות עם הקושי של הישראלי הממוצע להתמודד עם יוקר המחיה. "אני מכיר את ההרגשה הזאת כי אני באתי משם", הוא הסביר לצוות הצילום וסיפר על סבו, שנאלץ לעבוד בשתי משרות כדי שגולן, שגדל אצל סבו וסבתו, יזכה בילדותו בתנאי מחיה נאותים.

מהדברים שמיכאלי אמרה בתוך הלימוזינה נשבה רוח אחרת לגמרי, הרבה יותר פוליטית-שמאלית. "הגיע הזמן שאנשים יבינו שסוציאליזם זו לא מלה גסה", היא אמרה. למחרת, בכתבה בערוץ 10, נעשה ניסיון נואל ללבות סכסוכון בין השניים. גולן עלה לשיר לפני הנאום של מיכאלי, אף על פי שהתכנון היה הפוך. "מה דעתך על זה שאת צריכה לחכות שהוא יגמור לשיר?" שאל הכתב את מיכאלי, שכמובן לא שיתפה פעולה עם כיוון החקירה העלוב.

כדי להגיע מהמקום שבו הוואן חנה אל הבמה, גולן היה צריך לרדת בגרם מדרגות שהוביל לכיכר. "איזה קטע היה לי שם", סיפר מאוחר יותר, ואז פנה ליחצ"נית שלו, שהיתה צמודה אליו במשך כל הראיון, והוסיף: "אפילו לך לא סיפרתי. כשירדתי במדרגות, את יודעת על מה חשבתי, לא עלינו? את זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו ירד במדרגות מוקף במאבטחים? בדיוק. עלתה לי התמונה של רבין זיכרונו לברכה. הסיטואציה נראתה כל כך דומה. המדרגות, המאבטחים, כמות האנשים. לקח לי כמה שניות לצאת מהסרט הזה".

בשלב הזה, כשגולן הגיע לכיכר, נחסמתי על ידי המאבטחים ואיבדתי את הפמליה של הזמר. לא יכולתי לראות אותו מתארגן לעלייה לבמה (הכתבה המרושעת בערוץ 10 הראתה את היחצ"נית עוברת אתו על מלות ההקדמה שלו, ואז הראתה אותו אומר אותן לקהל; ממש עיתונות חוקרת במיטבה), אבל יכולתי מתוך הכיכר לחוש את התגובה של הקהל להופעונת הקצרה שלו, שני שירים בסך הכל. הבחירה ב"לקנות לך יהלום" התבררה אכן כהברקה. המלים "אם אין כסף אין אהבה,/ אני נוסע לסדר לנו עתיד" עשו את העבודה. לא נראה היה שמישהו בקהל חושב שהזמר המתוכשט ממגדלי Yoo אינו ראוי להיות שותף ברגע ההיסטורי הזה.

ואז הגיע תורו של השיר השני. שעתיים לפני כן, כשגולן שר את "מי שמאמין" ביבנה, שאלתי את עצמי אם הוא ישיר את השיר הזה גם בכיכר. לכאורה, היתה סיבה טובה לא לעשות את זה. מה לשיר בעל תוכן דתי-ברסלבי ("ולנו יש את מלך העולם והוא שומר עלינו מכולם") ולהתפרצות אזרחית-חילונית?

היתה עוד סיבה שבגללה לא רציתי שגולן ישיר את "מי שמאמין" בכיכר. אני חושב שזה שיר גרוע, שלא ראוי למיתרי מיליון הדולר של גולן. לא חבל ללוות אירוע היסטורי כל כך חשוב ומרגש עם שיר שמכריז "העם הזה הוא משפחה/ אחד ועוד אחד זה סוד ההצלחה/ עם ישראל לא יוותר/ תמיד על המפה אנחנו נישאר", ועוד על מצע של לחן קלוקל?

אבל גולן שר בכיכר את "מי שמאמין". בניגוד ל"לקנות לך יהלום", לא היתה לו שום התלבטות. "היה לי ברור שאני שר את זה", הוא מתפלא על השאלה. "זה השיר של המדינה. הוא נבחר לייצג את נבחרת ישראל בקמפיין האחרון. אני מקבל כל כך הרבה תגובות על השיר הזה. כבר אמרו לי אנשים שהוא צריך להחליף את ההימנון. אני לא צוחק. זה טירוף מה שקרה עם השיר הזה. אז לא לשיר אותו במקום כזה?"

לא חששת שהוא לא יתאים לאירוע כל כך חילוני?

"גם הבן אדם הכי חילוני בעולם, אם קורה לו משהו מה הדבר הראשון שהוא אומר?"

מה?

"אלוהים".

איך אתה יודע מה חושב החילוני הכי מובהק? אתה חילוני גמור?

"אני היום בהתחזקות, אבל לפני שבע שנים הייתי ההיפך הגמור. לא האמנתי בכלום. ואני מכיר אנשים שהם לא רק חילונים, הם ממש אתאיסטים, עד רמה כזאת. אני מנסה לשנות להם את הדעה. לא להחזיר בתשובה, אלא לגרום להם להאמין במשהו. אז אני יודע איך חילוני חושב. נגיד שהוא חוזר מסטול מאיזה מועדון, דבר ראשון הוא אומר: ‘יו, אלוהים, רק תיקח ממני את הדבר הזה'.

"אבל ‘מי שמאמין' לא מדבר רק על מלך העולם. המשפט הכי חשוב בשיר זה: ‘מי שמאמין לא מפחד'. זה שיר שמלכד את כל עם ישראל. אתה יכול להאמין בבורא עולם או לא להאמין, תמיד נישאר פה על המפה, אין מה לעשות".

 
גולן צדק גם הפעם. לא מן הנמנע שרבים מבאי הכיכר מעריכים פחות או יותר כמוני את איכויותיו של "מי שמאמין", אבל בלהט הרגע הדבר היחיד שהיה חשוב הוא המשפט "מי שמאמין לא מפחד". ההופעה הקצרה של גולן היתה הצלחה מסחררת.

איך הוא עצמו הרגיש על הבמה? "אני לא יכול לתאר את זה במלים", הוא אומר. ובכל זאת? הוא חושב כמה שניות ואז אומר: "אחת האורגזמות הכי טובות שהיו לי בחיים". המבט עובר אל היחצ"נית הצמודה. היא נראית מזועזעת מבחירת המלים של הקליינט שלה. המבט חוזר אל גולן, שממשיך לתאר את הרגע הבלתי הנשכח: "זה היה באמת משהו עילאי. צמרמורות. הרגשתי שאני מרחף מחוץ לגוף שלי. כשאתה עומד מול קהל כזה גדול, אתה בעצם רואה שטיח. אבל המטרה של הערב הזה, ביחד עם הכמות של האנשים, וזה ששרתי את ‘מי שמאמין', ולראות את כל האלפים האלה קופצים באוויר... הרגשתי כאילו הנשמה שלי יוצאת מהגוף ואני רואה את כולם מהאוויר".

החוויה החזקה הזאת גרמה לך לחשוב על הדרך היצירתית שלך? הרחיבה את האופקים שלך? יש סיכוי שמעכשיו והלאה נשמע אותך חורג מהמסגרת הרגילה של שירי אהבה ונוגע בנושאים אחרים?

"אני לא חושב. אני יותר מתחבר לשירי אהבה, לרומנטיקה. אני בסך הכל זמר רומנטיקן. מדי פעם מבליח שיר שנוגע בעניינים חברתיים. קח למשל את ‘שקלים'. ‘שקלים שקלים,/ עלינו נופלים,/ ומישהו אחר אותם לוקח' (שיר ישן של גולן מ-1998, ב"ש). אבל אני לא אעשה אלבום שירי מחאה, ואני לא אגיד לכותב, ‘עכשיו תכתוב לי שיר על ארץ ישראל'. אני שר שירי אהבה. זה מה שאני עושה טוב, ובזה אני אמשיך".

האמירה הכנה הזאת קיבלה משנה תוקף בשיחת טלפון עם גולן, שהתקיימה כמה ימים אחרי הפגישה אתו. השיחה נסובה על מוסר העבודה הגבוה שלו, וכדי להמחיש עד כמה הוא שקוע במלאכת בחירת השירים לאלבום הבא שלו, הוא אמר: "כשהתקשרת הקשבתי לסקיצות ששלחו אלי כל מיני כותבים. הנה, תקשיב". הוא קירב את ההקלטה לטלפון ומן העבר השני של הקו נשמע קטע מתוך שיר שמועמד להשתלב באלבום הבא שלו. זאת היתה בלדה, והאיש שביצע אותה שר ברוב רגש "לחבק... להבין... לחייך..." גולן עצר את ההקלטה אחרי שלוש שניות, אבל זה הספיק כדי להבין שגם האלבום הבא שלו, וכנראה גם אלה שאחריו, יהיו באווירת ליטוף רומנטי.

כשראיתי אותך על הבמה בכיכר חשבתי שיש דיסוננס בין האיש ששר למאות אלפי המפגינים לבין האיש שהוביל את תוכנית הטלוויזיה "אייל גולן קורא לך" בערוץ 24. המחאה החברתית מבטאת בין השאר רצון לשחרר את התודעה מהמנטליות הפסיבית שמכתיבות הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי, לפקוח עיניים למציאות האמיתית. אתה צללת בשנה האחרונה עמוק לתוך הקרקס של הריאליטי.

"אני לא רואה את זה כמוך. התוכנית שאני עושה (שתחזור באוקטובר לעונה שנייה, ב"ש) מוציאה אנשים מהמקום שבו הם נמצאים ונותנת להם צ'אנס לעבוד ולעשות. אתה יודע ששבע-שמונה בחורות שהופיעו בתוכנית מופיעות היום במועדונים? הן לא מפורסמות ולא כלום, אבל הן מופיעות ועושות כסף. לא שאני איזה לשכת עבודה, אבל המטרה של התוכנית היתה למצוא זמרת ולהביא לה פרנסה, ואם יצא שעוד כמה בנות עובדות ומופיעות ויש להן מפיקים, אז אני בכלל שמח".

אולי זאת לא המהות של התוכנית שהפריעה לי, אלא העובדה שהיא השתלטה כליל על הערוץ שאמור לשקף את מה שקורה במוסיקה הישראלית. היא תפסה בערך שליש מלוח השידורים של ערוץ 24. זה נראה לך הגיוני?

"אני הרשיתי לאנשים אחרים לעשות קצת תוכניות אחרות בערוץ", צוחק גולן. "תשמע, התוכנית תפסה את השעות שבין חמש לשמונה בערב (ואחר כך הוקרנה בשידור חוזר בשעות הלילה, ב"ש). הרבה אנשים התקשרו אלי ואמרו: ‘תודה שנתת לסבתא שלי מה לעשות, כי היא משועממת והיא שיגעה אותנו, ועכשיו היא רואה את התוכנית שלך ולא מנדנדת לנו למה אנחנו לא באים לבקר אותה. עכשיו אנחנו רוצים לבוא אליה, והיא אומרת: תעזבו אותי בשקט, תנו לי לראות אייל גולן'. התוכנית הזאת תפסה את כולם, מצעיר עד מבוגר. להגיד לך שזה היה רעיון שלי שהיא תשודר כל כך הרבה שעות? להגיד לך שזה מה שהייתי רוצה שיקרה? לא. אבל אני שמח שהתוכנית שלי עובדת".

ומה הסיפור עם תמונת הענק שלך על הקיר במסדרון? בכל פעם שאחת המתמודדות הולכת לאולפן, היא עוברת על פני תמונה שלך שלא היתה מביישת קיסר רומאי. זה לא נראה לך מגלומני?

"זה כאילו אולפן שלי. בכל אולפן של זמר תמצא תמונות שלו. אבל בוא נגיד שהתמונה הענקית, גם אני הייתי מוותר עליה. מה אני אעשה, לא אני עיצבתי את התפאורה".

כשם שעל הבמה גולן לא מקרין איזו אישיות מתפרצת וגם לא רצון עז לחדור אל נשמתו של המאזין, כך גם בראיון אתו הוא מקפיד על נימה עניינית ושומר מרחק מהמראיין שלו. הוא אדיב ונחמד, אבל ברגע שהטייפ מכובה הוא שוקע לתוך שני הטלפונים הניידים שלו. הרושם שלי הוא שאחרי שני מפגשים אתו, אין סיכוי שהוא זוכר איך אני נראה. הוא לא מנסה להתחבב, לא משתדל להרשים, וגם לא שש לספר סיפורים מעניינים מההיסטוריה שלו.

"אני לא מסתכל על העבר, אני מסתכל קדימה", הוא אומר. "כבר שכחתי מה היה אתמול. אני אומר דבר יפה: העבר שלנו, קרו בו דברים טובים ודברים עצובים. את הדברים העצובים אנחנו רוצים לשכוח, ואת הדברים הטובים אנחנו גם רוצים לשכוח כי אנחנו יודעים שהם לא יחזרו". אפילו הניסיון לנצל את הרקע המשותף שלנו - אנחנו בני אותו גיל ושנינו גדלנו ברחובות - לא עולה יפה, למעט הסקופ המרעיש שהוא היה בשומר הצעיר. או שאולי זה היה מכבי צעיר? הוא לא בטוח.

ייתכן שאילו הוא היה מרואיין יותר אקטיבי, הייתי מגלה בראיון אתו את האישיות החזקה ויוצאת הדופן שלא עוברת אלי מהשירים שלו. אבל לא פחות סביר שהאישיות הזאת לא התגלתה מהטעם הפשוט שהיא לא קיימת; שכמו היכולת הממוצעת שלו כפרפורמר, גם האישיות שלו אינה מיוחדת; ושהדבר היחיד, או הדבר העיקרי, שממקם אותו בליגת העל של הזמרים הישראלים לדורותיהם הוא פשוט מאוד הקול שלו. הקול הגבוה, החד, הזך, המושלם שלו.

"מעולם לא עשיתי פיתוח קול", הוא אומר כשהוא נשאל על קולו. "הייתי פעם בהופעה ומאחורי הקלעים שמעתי מישהי מתחממת, עושה ‘או או או או' עם הקול שלה. אני לא מכיר את הדברים האלה. מה זה חימום? חימום זה השיר הראשון בהופעה. עם זה מתחממים. אני לא מתאמן, אני לא שותה גוגל מוגל (הוא מבטא את המלה ‘גוגל' כמו מנוע החיפוש, מה שמזכיר מיד את השורות האלמותיות ‘אם אני ואת היינו נולדים בג'ונגל/ במקום שאי אפשר למצוא אותו בגוגל', מתוך השיר ‘ג'ונגל'). אני לא עושה כלום. אני טוען שהמתנה שקיבלתי, לא צריך לפתח אותה. ואני עוד מעשן. אבל כשאני עולה על הבמה, לא תשמע כלום. זאת המתנה".

האם הוא יכול לספר איך התעצבו הקול והשירה שלו? מיהם הזמרים שהשפיעו עליו? "זה מעורבב לגמרי", הוא אומר. "הייתי שומע קבוע את זהר ארגוב ואת ישי לוי, וסבא שלי זיכרונו לברכה האהבה הכי גדולה שלו היתה פריד אל אטרש. הוא היה מקשיב לפריד כל הזמן. אז המיקס הזה של זהר, ישי ופריד הוא חלק חשוב מהשירה שלי. על זה צריך להוסיף את המוסיקה הלועזית של תקופת הנעורים. ‘דפש מוד', ג'ורג' מייקל, ‘דוראן דוראן'.

"אתה יודע איזה שיר לועזי אני הכי אוהב בכל הזמנים? אני אגיד לך שניים. אתה יודע מה, שלושה. אחד זה ‘Careless Whisper' של ג'ורג' מייקל. של ‘וואם' בעצם. אין מה לעשות, זה מאסטרפיס. השיר השני זה ‘Take me down to a boat on the river', לא זוכר מי שר את זה (להקת ‘Styx'). השיר השלישי זה ‘Soldier of Fortune' של ‘דיפ פרפל'. אני מת על השיר הזה, ואם תקשיב לו טוב תשמע שהזמר כאילו שר מזרחי.

"אבל אם אתה שואל מי הזמר שהכי השפיע עלי, אני חושב שזה ישי. הקול הזך שלו, הטונציה הגבוהה, הדרך שבה הוא מגיש את השיר. ההגשה של השיר יותר חשובה מאיך שאתה נשמע. האם אתה גורם למאזין להיות עצוב? לשמוח? זה כמו משחק. מה עושה שחקן קולנוע לשחקן טוב? אם אתה מאמין לו. הוא יכול להביא לך את הדרמה הכי גדולה, וזה לא יעבוד. ישי הוא אחד הכי הטובים בדבר הזה".

אבל למרות קווי הדמיון, יש הבדל מהותי בינך לבין ישי לוי. אצלו, אולי בגלל סיפור החיים שלו, אתה שומע את הכאב. אצלך הכל הרבה יותר בהיר ונקי.

"אני לא חושב כמוך. סגנון ההגשה שלי ושל ישי מאוד דומה. אני לא רואה את ההבדל שאתה מדבר עליו. מה שקרה לישי זה שעם הזמן, בגלל החומרים שהוא השתמש בהם לצערי, הגרון שלו נעשה פחות נקי. הוא כבר לא יכול לשיר בסולמות שבהם הוא שר פעם".

אני עדיין חושב שזה לא הבדל פיסיולוגי אלא הבדל בנפש שלכם.

"יכול להיות. אני באתי מהמקום הכי תמים בעולם. חצי תימני חצי מרוקאי מרחובות, אחד שלא יוצא הרבה מגבולות העיר".

התמימות הזאת מפריעה לי לפעמים בשירים שלך. זה כאילו שאתה נותן איזו גרסה מרוככת ומיופייפת של החיים. תמיד מלות האהבה קשורות בסרט. זה כמו גלויה. ואף פעם אין סקס. בדיסק האחרון שלך יש שיר שאתה כתבת על בחורה שאתה פוגש במועדון ולוקח הביתה, ואתה אומר לה "חבוקים ביחד רק נישן". על מי אתה עובד?

גולן עונה אוטומטית "כי זה מה שחשבתי", אבל אז חושב כמה שניות ואומר: "אני לא יודע, אני לא אכתוב מלים גסות. אין לי את זה. אני יכול לשיר את זה, אבל אני לא אכתוב את זה".

אתה גם לא תשיר את זה.

"בקריוקי אני אשיר, בכיף. את השיר של ריקי גל (הוא מתכוון מן הסתם ל'נערת רוק'), מה שאתה רוצה. אבל אני לא אקליט שיר כזה כי זה לא אני. אני לא מסוגל. אני מכבד את הקהל שלי".

קרה שפסלת שיר מפני שהוא היה בוטה מדי לטעמך?

"לא. אנשים לא שולחים אלי שירים כאלה כי הם יודעים שאני לא אעשה אתם כלום. קח למשל את ‘אש באדמה' של עומר אדם. קיבלתי את זה אבל אמרתי ‘לא תודה'. לא מתאים לי. זה להיט ענק, הפך את המדינה. אבל זה לא מתאים לי".

למה? זה שיר יצרי מדי?

"לא יודע, לא התחברתי".

גולן חגג יום הולדת 40 לפני חצי שנה. כשזמרים בעלי קול פעמונים כמוהו מגיעים לגיל הזה, שבו הם עדיין לא מבוגרים אבל כבר לא צעירים, קורה לא פעם שאפקט הזמיר מתעמעם והקול הגבוה והחד נעשה פחות גבוה ופחות חד. "מה שמיוחד אצלי, וסליחה שאני משבח את עצמי, זה שהמנעד שלי התרחב עם הגיל", אומר גולן. "כשהייתי צעיר הייתי שר גבוה מאוד, ועכשיו, עם השנים ועם זה שאני מעשן, נהיו לי גם נמוכים. בדרך כלל כשמישהו מקבל נמוכים נעלמים לו הגבוהים. אני קיבלתי נמוכים ונשארו לי הגבוהים. אני שר את אותם סולמות כמו בגיל 22, אבל יכול לשיר גם את הנמוכים. זאת המתנה שקיבלתי".

השיר שבו גולן "קיבל את הנמוכים" היה "הוזה אותך מולי", שיר הנושא מתוך האלבום שהוא הוציא לקראת פסח 2008. זה שיר שחולל מפנה בקריירה שלו, ולטעמי זה גם השיר הכי טוב שלו בשנים האחרונות. מעניין לשמוע שהוא כמעט לא היה שלו. להלן הסיפור המשעשע:

"פנה אלי יוסי בן דוד (כותב ומלחין, ב"ש) ואמר: ‘יש לי לחן יווני שאני חייב לשלוח לך'. שמעתי את השיר, אהבתי מאוד ואמרתי לו: ‘כתוב מלים'. הוא כתב מלים שמאוד דיברו אלי. ‘הייתי כה רגוע, עכשיו הלב פצוע'. זה היה בדיוק אחרי הפרידה מאילנית, והמלים האלה נגעו בי. ואז יום אחד אני יוצא ממועדון בנמל תל אביב ופתאום אני שומע את השיר הזה מאחת המכוניות. אני מסתכל לתוך האוטו. ליאור נרקיס. אני אומר לו ‘מה?', והוא אומר ‘זה השיר שיוסי בן דוד נתן לי'. אני מתקשר ליוסי ואומר לו: ‘מה זה? זה השיר שלי'. והוא אומר: ‘לא, אל תשאל, ליאור נפרד מהחברה שלו, ורציתי לשמח אותו'.

"או-קיי. נתן, נתן. ואז נסענו לאומן. כל שנה אני נוסע. עוד שבועיים אני טס. היינו בחדר ליאור, יוסי ואני. באחד הימים יוסי וליאור התווכחו על משהו ויוסי אמר לליאור: ‘חבל שנתתי לך את השיר'. ליאור אמר: ‘ככה? אז אני לא רוצה את השיר'. יוסי אמר לי: ‘עכשיו השיר חזר אליך'. כשחזרנו לארץ ליאור התקשר ואמר: ‘עשיתי שטות באומן, השיר הזה חשוב לי'. חשוב, חשוב. בסדר, לא קרה כלום, השיר שלך. ואז ליאור עשה משהו שלא כל אחד היה עושה. בפעם הבאה שהוא לקח ליד את הסקיצה, הוא ראה שעל הדיסק כתוב ‘אייל גולן'. ככה זה הגיע אליו מיוסי, והוא לא ראה את זה בהתחלה. ואז הוא התקשר ואמר: ‘אני רואה את הסקיצה מולי, זה היה שיר שלך ראשון'. וככה השיר חזר אלי".

כששמעתי את "הוזה אותך מולי" בפעם הראשונה, בנסיעה במונית, לא ידעתי אם זה גולן או מישהו אחר. זה נשמע כמוהו, אבל לגמרי אחרת. גם נהג המונית לא היה בטוח. "אנשים לא קלטו שזה אני בהתחלה", אומר גולן. "משהו לקח שם למטה. בשיר הזה זה קרה. פתאום משהו נמוך. אף אחד לא ציפה שאני אעשה שיר כזה".

זה נשמע כאילו הזמיר התימני קיבל פתאום איכויות של בכיין טורקי.

"לגמרי טורקי. הבנתי שלא הכל חייב להיות בקטע של ‘בוא נשיר גבוה וחד לתוך האוזן'. גם הנמוך, הלמטה, זה נעים. מאז אני לא מפחד לגעת במקומות נמוכים. אני יודע שאפשר גם וגם".

ההבקעה אל המקומות הנמוכים לוותה בשחרור מסוג נוסף. גולן נפרד מהאמרגן ישי בן צור, האיש שגילה אותו וניהל אותו במשך כעשור. "אני הייתי שר. חוץ מזה לא עשיתי כלום", אומר גולן על השנים עם בן צור. "מדי פעם הייתי גם נושם. הכל היה בידיים שלו, עד לרמה של באיזה אוטו אני אסע. מרגע שנפרדתי ממנו, אני המחליט הבלעדי. מה אני שר, איך אני שר, למה אני שר. יש אנשים שעוזרים לי, אבל האחריות היא שלי".

"הוזה אותך מולי" חרך את תחנות הרדיו שאינן גלגלצ, האלבום נמכר ביותר מ-100 אלף עותקים וגולן הופיע בפעם הראשונה בחייו בהיכל התרבות בתל אביב ובקיסריה. בקיץ הבא הוא כבר הופיע בקיסריה עשר פעמים. המהלך שהתחיל עם "הוזה אותך מולי" הוביל להצלחה מסחרית שאמנם לא היתה חסרת תקדים (שניים מהאלבומים שגולן הקליט עם "אתניקס" בסוף שנות ה-90 נמכרו ביותר מ-300 אלף עותקים כל אחד) אבל היתה מעוררת השתאות.

האם ההצלחה האדירה היטיבה עם גולן מבחינה אמנותית? לא בהכרח. אייל גולן מתגאה מאוד בכישרון בחירת השירים שלו (זאת הסגולה החשובה השנייה שלו, הוא אומר, בנוסף לקול), ובכל אחד מאלבומיו האחרונים היו באמת כמה שירים יפים. אבל יותר מכל, האלבומים האלה יצרו את הרושם של אמן שעלה על נוסחה מנצחת וממשיך לדבוק בה, ללא שום ניסיון לחדש ולהפתיע.

נוסחת הפלטינה המרובעת קובעת שגולן יוציא אלבום חדש בכל שנה במארס או אפריל, והיא גם קובעת שסדר השירים יהיה תמיד, אבל תמיד - שיר שקט, שיר קצבי, שיר שקט, שיר קצבי, וכך עד סיום האלבום. השירים, מיותר לציין, יעסקו תמיד, אבל תמיד, באותו נושא.

לא נמאס לך לטחון שוב ושוב את שירי האהבה בסגנון "את יפהפייה, אני לא יכול בלעדייך"?

"אני עושה את מה שאני אוהב, ובינתיים זה מוכיח את עצמו והקהל אוהב את זה. יש את הקלישאה שאומרת ‘הרכב מנצח לא מחליפים'. אז אני בדעה כזאת. אם הקהל שלי מתחבר, זה מה שהוא יקבל ממני. מדי פעם אני נותן טעימות מדברים אחרים. באלבום האחרון יש למשל שיר רגאיי. אבל אני נשאר בתבנית שלי ושל הקהל שלי. אני לא אעשה משהו אחר לגמרי. זה לא אני".

ומה בנוגע לנוסחה של שקט-קצבי-שקט-קצבי? לא מתחשק לך לגוון?

"זאת המצאה שלי", מתגאה גולן, "ואני רוצה להגיד לך שמאות די-ג'יים, ואני לא אומר את זה סתם, פנו אלי ואמרו: ‘תשמע, זה גאוני. אני לא צריך לזכור איך כל שיר נשמע. אני יודע ששיר 2, 4, 6, 8 זה שיר קצבי, ושיר 1, 3, 5, 7, 9 זה שיר שקט'".

ולא מפחיד אותך שהקהל יתחיל להשתעמם כי הוא יידע בדיוק מה הוא עומד לקבל מאלבום חדש של אייל גולן?

"לא. הם יכולים לדעת קצבי-שקט, אבל הם לא יכולים לדעת איזה שירים. אני חושב שהאלבום האחרון שלי הוא לא רק האלבום הכי טוב שעשיתי, הוא גם מלא בהפתעות. וגם באלבום הבא יהיו הפתעות. אבל התבנית של האלבום תהיה אייל גולן. אני לא מתיימר להיות מישהו אחר".

מה המטרה שעומדת לנגד עיניך, אחרי שכבר הגשמת כל שאיפה מסחרית שאפשר להעלות על הדעת?

"היעד המקורי שלי היה לשיר כמו ישי וזהר. אחרי זה המטרה היתה להיות בסופו של דבר כמו שלמה ארצי. לעשות קריירה ארוכה מאוד ומשובחת. תראה את ההתנהלות של הבן אדם, את המקצוענות, את הכריזמה. לעמוד על הבמה כמו שהוא עומד, אחרי 40 שנה, עם האנרגיות האלה. זה משהו מטורף. אז שם אני שואף להיות".

ואתה חושב שאם תמשיך לעבוד בקצב כל כך רצחני, עם אלבום בכל שנה ועם שלוש-ארבע חתונות בכל שבוע, תוכל לתחזק קריירה מפוארת של 40 שנה?

"אם הייתי רוצה, הייתי יכול לעבוד הרבה יותר. אני יכול להופיע פעמיים-שלוש כל ערב. לא בקטע של שחצנות, הכי אמיתי. אבל אני לא עושה את זה. אני עובד פעם בערב, לעתים רחוקות פעמיים".

זה עדיין קצב רצחני. זמרים לא מזרחיים בקליבר שלך מוציאים אלבום בכל שלוש שנים ומופיעים פעם בשבוע, לא בכל ערב.

"ואתה חושב שהם מופיעים פעם בשבוע מבחירה? אני חושב שאם היתה להם אפשרות, גם הם היו עובדים בכל ערב. ההבדל הוא שהם לא יכולים".

אני חייב לשאול אותך שאלה אחת על גרושתך. על עטיפת הדיסק האחרון שלך יש הרבה תמונות, אבל הבולטת מכולן היא שלך ושל אילנית לוי. זה יוצר קישור אוטומטי בינה לבין שירי האהבה והגעגועים באלבום. כאילו כל השירים הם עליה. למה עשית את זה?

"שיר הנושא של האלבום, ‘חלק מחיי', זה שיר על אילנית. זה ברור. אני לא מתכחש. אני מודה לה על זה שאנחנו עדיין חברים אחרי כל המריבות והמשברים, על זה שהיא עדיין חלק מחיי. אל שיר כמו ‘כשאחר' (‘רק אז אני אשבר לאט/ אקרא בשמך כמעט/ כשאחר יתאהב ויגלה אותך') היה לי קל להתחבר כי לאילנית היה אז חבר. ולאנשים היה קל לפרש אותו כשיר עליה. אבל זה יכול להיות שיר על כל אהבה שהסתיימה.

"התמונה שלי עם אילנית היתה אחת מ-40 תמונות שנמצאות על העטיפה. יש שם תמונות עם אמא שלי, עם הילדים, עם סבתא שלי, מהכדורגל. אני לא החלטתי איפה כל תמונה תמוקם. את זה עשו האנשים של הגרפיקה. הם החליטו לשים את התמונה עם אילנית במקום מרכזי, והאמת שאני מבין אותם".

מה שמזכיר אירוע קטן שהתרחש בשולי ההופעה ביבנה. לפני שגולן עלה לבמה הוא עמד עם הפמליה שלו ליד הכניסה לקאנטרי. פתאום הופיעה אשה כבת 60, ומאחר שהיא נראתה נחושה מאוד איש לא העז לעצור אותה. "איפה אייל גולן?" היא דרשה לדעת, והמשיכה לשאול את אותה שאלה גם כשעמדה מול הזמר. בסוף היא הבינה מול מי היא עומדת והדביקה לגולן נשיקה. "היי, את משאירה לי סימנים של ליפסטיק", הוא מחה, והאשה אמרה: "אפשר לחשוב, זה לא שיש אשה שמחכה לך בבית".

כתבה זו במקור פורסמה באתר הארץ (מקור) אוהבים את אייל גולן ? בואו לשיר קצת עם מילים לשירים של אייל גולן ותהנו מכל רגע.

 

אוהבים מילים לשירים? מה עם קצת מוזיקה דתית על ידי תקליטן דתי מוכשר ?
כל הזכויות שמורות © 2011 מילים לשירים שאתם הכי אוהבים.